איור מס' 56: "דיוקן עצמי"
עבודה באילוסטרטור ע"פ תמונה מצולמת
חברתי יעל שושני אתגרה אותי-
לצייר דיוקן עצמי, לכיוון הסגנון של ה"בובות אופנה" שיצרתי. .."עם נוכוחות". נענתי לאתגר בשמחה.
קצת שכחתי עד כמה מאתגר זה לצייר את עצמך. אפילו שזה "רק" מצילום. עד כמה תת המודע משחק תפקיד, מתערב, מערבב..
הראתי ליעל המקסימה..והיא- לא ויתרה. "תני לזה יותר חיות, יותר צבע" היא ביקשה. "זה כאילו שכחת להתאפר"..המשכתי. עדין לא היינו שלמות עם התוצאה. בעיצתה-וגם לפי התחושה שלי..הנחתי לזה. יום- יומיים. לא פתחתי את הקובץ. עבדתי על איור אחר, בטכניקה אחרת. והערב- חזרתי שוב לדיוקן. התגשתי בקצת(ממש קצת, אני יודעת, יעל :) ) את האיפור. וגם הבנתי מה שהפריע לי בעצמי בנסיון הקודם.
אז זהו. תם. סיימתי עם היוקן.
האם הוא "נשלם"? בטח שלא.
אפשר לעבוד ולדייק עוד? בטח שכן.
אבל אולי כאן עובר הקו הדק בין המעולה למושלם.
בכל עבודה, בעיקר ביצירה- אפשר לעבוד עד בלי די. לשפר עוד קצת. לדייק עוד טיפה. לקוות שזה רק מוסיף וא גורע.
ואולי הקו הדק הזה נמצא גם בין השתדלות והרפיה, בין איפה שהאגו מתחיל ולאפשר מקום לבורא עולם. בין השאיפה לתת את הכי טוב- והידיעה שאנחנו לא מושלמים.
מושלם יש רק אחד- וזה בורא עולם.
אז אני מניחה את האיור הזה כאן.
עפ כל החוסר השלמות.
כמו אוביקט שלו..ומי שיצרה אותו.
שמחה עם מה שיש. בידיעה שתמיד אפשר לשפר עוד.
