איור מס' 49: שקדיה

 

איור בארטראג'

שבוע טוב וחודש טוב!
 את האיור הזה כהכנתי כקאבר לדף העסקי שלי, לכבוד ר"ח שבט.
 אני מאד אוהבת שקדיות.. הפריחה העדינה, השקדים עצמם..והמוצר המדהים הזה- מרציפן!
 כעבדתי על האיור הזה, נזכרתי בשורת השקדיות שנגדלות מתחת לבית שלי, בפינה הכי "רוחנית"(כלומר, עם הרוח הכי חזקה) בישוב. 
 כל שאר השקדיות בישוב עושות את מצוות היום ומתקשטות לפי הלו"ז: לקראת ט"ו הן לובשות בגדי חג לבן-ורדרד חגיגי. רק השקדיות ש"י הבית שלי מצמיחות את הפרחים כשבועיים אחרי ט"ו בשבט.. סביב ר"ח אדר. ואני מחייכת בכל שנה מחדש. יש להן את הלו"ז הפנימי שלהן. צומחות בקצב שלהן. אבל בסוף הן מצמיחות פרחים מהממים כמו כולם..ולקראת הקיץ גם פירות טעימים.
 אני מזדדה איתן. לפעמים מרגיש לי שאני כאחת השקדיות האלה. הולכת לפי הקצב שלי. עוברת תהליכים לא לפי הלו"ז המקובל. וכשנדמא שכולם סביבי כבר בפריחה, אני כביכול עדין ב"תרדמת". 
 שבוע שעבר, בעיקבות מפגש של קבוצת הנטוורקינג "בחפץ כפיה", 
רבקה הירש וחברותיי המקסימות לקבוצה עזרו לי  להזכר שככה אני. מאז שאני קטנה. מתבשלת לי על אש נמוכה עד שאני מוכנה לפרוץ ולהעיז דברים חדשים. האגדה המשפחתית מספרת שבתור קטנטונת, הייתי הולכת כמה שבועות טובות רק כשהחזקתי את האצבע הקטנה(!!) של אבי.. עד שיום אחד החלטתי שאני בוחרת ללכת לכיוון שונה ממה שהוא רצה..ואז, רק אז עזבתי את האצבע והתחלתי ללכת עצמאית. מאז, זה דרך הפעולה שלי, כנראה. כשאני בטוחה בעצמי, כשהחורף הכבד נחלש, רק אז אני עוזבת את האצבע..ומתחילה לפרוח.
ומדי פעם, אני זקוקה לתזכורת שזה מי שאני. 
להעזר בסבלנות. לנשום עמוק. להתפלל..ולא לעבד אמונה.

ותודה מיוחדת לבנות הקבוצה הנהדרת שלנו.. :)

ומה אתכם?
איזה עץ אתם?

#אתגר_100_איורים