איור מס' 42: ברוך רופא חולים

שבוע לא פשוט עבר על כוחותינו. גם במישור המשפחתי. (לכן גם לא יצא לי לאייר ולפרסם שום דבר עד הערב..)
 שבוע של חולים ושל קפיצות לב.. ביום ראשון, הייתי בבית עם החמוד הקטן שלי- שבעיקר ישן, קם לשתות ולהתפנות..וחזר לישון. יחד עם זאת, הייתה לי בת עם שפעת קלה בפנימיה(ב"ה, טיפלו בה יפה והיא חזרה לעצמה תוך יום) ואמי, שתהיה בריאה- הייתה מאושפזת (ב"ה, השתחררה בשני הביתה.) בשני הקטן עדין בבית, עם פחות חום מבראשון..והבת השניה, שגרה בבאר שבע, מתקשרת אלי. חולה בשפעת. נשמעת ומרגישה אומללה..וחולה מדי כדי לזוז הביתה. בצהריים החמוד שלי חטף "קריזה"..צרח, צרח, צרח..ופירכס. מפני שהוא עשה זאת כשהיה בן שנה פלוס, אני יחסית בקור רוח..ומתקשרת למד"א. ב"ה, עד שמגיע הנציג הראשון, החמוד הפסיק את הפרכוס, אבל נשאר מבולבל ולא מגיב לסביבה. מגיעים אלנו 3 אמבולנסים- טיפול נמרץ, הצבאי והרגיל.. הצוות של הטיפול נמרץ הראשון שנכנס אלינו אחרי הפראמדיק שבא באופן עצמאי. בודקים, רואים שהוא חוזר לעצמו. "כנראה פרכוסי חום" אבל מצעים או להתפנות למיון או ללכת לרופא ילדים. מעדיפה לגשת לרופא ילדים בירושלים. השכן המתנדב יוצא גם ככה לעיר ומקפיץ אותנו. הרופא בודק אותו..וגם מגיע לאותה מסקנה- פרכוסי חום. אין הרבה מה לעשות. משתחררים הביתה. בדרך, לאוטובוס, חברות מקסימות דואגות ל"טרמפ" מהתחנה הביתה, שלא נלך ברגל בקור עם ילד חולה. שכנה מקסימה אוספת אותנו. מגיעים עד למיתחת לבית שלנו..והחמוד שוב מפרכס. השכנה מתקשרת למד"א. הפעם, אנחנו מתפנים באמבולנס למיון ילדים של שערי צדק. החמוד שוכב לו בשקט באלונקה. בדיעבד, נראה לי שלא היה לגמרי איתנו. אבל יורד בכוחות עצמו ונכנס איתנו למיון. אחות הטיראג' מקבלת אותנו תוך דקות ספורות..עושה את הבדיקות הבסיסיות ושולחת אותנו להמתין לרופא. מתישבים באיזור המתנה..תוך שתי דקות, אני שמה לב שהחמוד לא מתנהג כרגיל. הוא מבולבל לגמרי. לא מגיב כשאני מדברת איתו..מסתובב כמו מסומם. אני נלחצת, מרימה אותו , ניגשת לכיוון הטיראג'..ופוגשת בחצי הדרך את הרפוא שבא לבדור אותו. נכנסים לחדר בדיקות. אני מסבירה לרופא את המצב. הוא שואל פעמיים אם הוא מתנהג ככה כרגיל. אני עונה שממש לו..ואז החמוד מפרכס בפעם שלישית..ומצליח להלחיץ גם את הרופא. תוך שניה החמוד עם וריד פתוח, עם חמצן והרופא לוקח דגימות דם ונותן לו תרופה נגד פירכוסים. הפרכוס מפסיק..אבל החמוד מתושתש, עם עניים פקוחות, אבל לא "כאן". מנסה להוריד את כל מה ששמו לו: מסכת החמצן, האללקטרודות שבחזה, מד דופק שבאצבע, הצמיד עם השם..מפני שזה סימן טוב למצבו, משאירים לו רק את האירועי. דקות ארוכות הוא מנסה להאבק גם בו, אני מחזיקה לו את היד, מלטפת, לוחשת לו..הדקות הארוכות בחיי..הוא נרגע קצת. מתחיל עם תנועות יד שחוזרות על עצמם, שוב ושוב. מכות על עצמו. עלי. מביט בי ולא רואה, לא מזהה. כאן ולא כאן. אני מתפללת. מבקשת מה' יתברך שיחזיר לי את החמוד שלי..לאט לאט הוא נרדם. מקבל אירויע דרך הוריד. וישן. כל הלילה, ב"ה. שום דבר לא מעיר אותו. לא הציפצופים, לא הבדיקות שהרופא המסור שלנו עושה לו בתדירות של כחצי שעה. כלום. הוא רגוע. אני שוכבת על הכורסה על ידו, מנמנמת מדי פעם. בוקדת את מצבו גם.. בבוקר הוא מתעורר, בא לשכב עלי..לוקח לו זמן לחזור אל עצמו, להתעורר, להרגע..ואז ...אני מרגישה שהוא חזר לעצמו. מדבר, מחייך..אוכל בשמחה רבה את המעדן שקיבל לארוחת הבוקר. מבסוט על בקבוק השתיה שהוא מקבל. רואה סרטים בטאבלט. הרופא מזמין לנו תור לEEG לצהריים. רופאה ניורולוגית ילדים בודקת אותו גם כן...ומסיברה שלבדיקה הזאת..הוא חייב לישון. איך מרדימים בן ארבע וחצי? לוקחת אותו ל"טיול" למשחקיה. הוא נהנה..אבל לא מסוגל להתרכז ליותר שתי דקות במשחק אחד.. יורדים שוב למיון. מזימנה אותו לשכב עלי..והנס קורה: ב12:50 הוא ישן- חמש דקות אח"כ האחות באה להגיד לנו שהתור עכשיו. מעבירה אותו למיטה, מסיעה אותו בתוכה יחד עם בת שירות לחדר בדיקה. הוא לא מתעורר. גם כשהטכנאית שמה לו את האלקטרודות על הראש. הגנים שלסבתא שלו(אמא שלי), שלא מתעוררת מכלום...רבע שעה אל תוך הבדיקה, החמוד מתחיל לזוז..וחצי ישן עדין, תולש את כל האלקטרודות מהראש. בהתיעצות עם הרופאה, הוחלט שזה מספיק..וב"ה הבדיקה יוצאת תקינה. אנחנו משוחררים הביתה! מקבלת דף הסבר והנחיות על פרכוסי חום. שכן, שעובד באיזור, אוסף אותנו לישוב. החמוד נשאר איתי יומיים בבית, עדין עם קצת חום. בשישי הוא חוזר בשעה טובה בריא ושמח לגן. 
 ואני..לאט לאט עוברת מ"כוננות ספיגה"למצב שגרה. מעיזה לתכנן את השבוע הקרוב..מפסיקה לגעת לו כל רבע שעה במצח ולעצור נשימה כשהוא צורח..
 פירכוסי חום הם לא מסוכנים, כתוב דף ההסבר, ואין נזק למוח לתווח הרחוק. כך מוכיחים המחקרים. לא יודעת אם בדקו מחקרית מה הנזק שהם עושים למיטרי הלב של ההורים....
 ועם כל הלחץ שהיה לנו השבוע, בשישי מצאתי את השיר שהכי דייק לי את התחושה שלי:"הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיוינו לך.."
 רק רוצה להודות לבורא עולם על כל החסד שהוא עשה לנו השבוע. על כך שמדובר רק בפירכוסי חום. שהחמוד הבריא. על השליחים הנהדרים שעזרו לנו כל השבוע- צוות המיון הנהדר שטיפל בנו (ושפוט נפעמתי בזמן שהיינו שם להשגחה, עד כמה הם מנסים להיות יעלים ולא להשאיר אף ילד סתם בהמתנה. לשחרר את מי שאפשר, לאשפז את מי שצריך..הכל בדאגה, אכפתיות והרבה חום אנישי..). צוותי האמבולנס שהגיעו אלנו. השכנים שהסיעו, קיבלו את הבנות, דאגו..המשפחה וצוות הגן שלנו שדאגה..תודה גם על דברים הקטנים: שבעלי שלח אותנו עם הטאבלט שלו. שהצלחתי שלא לאכול שטיות, למרות הלחץ והלילה הלבן(בד"כ זה הדיפולט שלי..), השלט עם "רפואה שלמה"המלווה בממתק וצעצוע קטן, שקיבלנו מהגן ועשה פלאים למצב הרוח של החמוד...
ברוך רופא חולים!

נ.ב: באשפוז שלנו יצא לי רק דקות קצרות (שנראו לי נצח..) לחוות את הילד שלי במצב שהוא איתי..ולא איתי. ב"ה, הוא חזר לעצמו לגמרי. אבל הבנתי שהשבוע הוא שבוע מודעות אוטיזמ..אז אני רוצה להקדיש את האיור הזה לכל ההורים הגיבורים של ילדי האוטיזמ המתוקים. בהערכה והצדעה!

#אתגר_100_איורים