איור מס' 5: בן
עפרון על נייר.
פעם קראתי שההגדרה המילוית של בן היא:"רעש שדבוק עליו ליכלוך.
כיום, שאני כבר אמא של בן ארבע וחצי(אחרי חמש נסיכות מתוקות..), אני הייתי מדייקת את אותה הגדרה"
בֵּן- מתיקות רועשת שדבוקה עליה לכלוך.
אי, וכמה רעש! שעגות, שירים, שוב שעגות..קריאה נלבהת של "אמא!" כי הוא נזכר במשהו מאד חשוב..(אולי זה קשור לכך שהוא הבן הצעיר אחרי חמש בנות? שישמעו אותו, עם כל ברברת הנשים שיש מעליו..?)
ואיך זה שבסוף שבת קודש רק חייבים להסתכל על החולצה שלו כדי לגלות מה הוא עשה במהלך היום?(ומי עלה העל הרעיון שחולצה לבנה מתאימה לבניםמתחת לגיל...(תעזרו לי-מתי הם לובשים חולצה לבנה בשבת..והיא נשארת בגוון הזה עד מוצ"ש..? בר מצווה? 16?אחרי הצבא?)
אבל בהחלט, בהחלט- כמה מתיקות, ריבונו של עולם..כמה!
אין יום שאני לא נמסה ממנו. לפני רגע היה עסוק במשחקי "בנים", שכלל שעגות, ריצות ועוד..ותוך שניה הוא אצלי, מתכרבל, מבקש ומחזיר חיבוק ונשיקה. דביקית. מתוקה ולא רק בגלל החטיף שהוא אכל פני חצי שעה. (ואין לי אשליה.. זה יפסיק. מתישהו. אני נהנת בינתיים מכל הזדמנות)
בדרך לגן הוא מודיע לי"אמא, אני רק שלך!"... ואחרי כמה שניה של מחשבה מוסיף:"ושל אבא. ושל.. ושל..כל אחת מאחיותיו". בלעדיות. מה אגיד לכם.
תודה מיוחדת לחברתי הטובה, אם לחמישה בנים(ושתי בנות), שמאז שהוא קן-קטן יודעת להרגיע אתי:"זה בסדר, סימון. הוא בן. זה נורמלי לבן".
ותודה עוד יותר מיוחדת לבורא עולם שזיכה אותי במתנה המתוקה הזאת.
שנרווה רק נחת.
